עמותת דרור: כתובת גוש חלב 21 ת"א 64581       ע"ר: 58-035-530-3  ומוכרת כמוסד לעניין תרומות.              

טלפון:  03-5299202 הקו החם: 0544-616866.        פקס:03-5293551 אי-מייל: freedror.org.il @ contact@              

 מ.ח. 015161/02       בנק לאומי        סניף בזל  813          אתר ה אינטרנט: freedror.org.il  http://

 הסיבות לעזיבת העולם החרדי

תקציר מעבודת הדוקטורט של גב' שרית ברזילי

הקדמה:

בין העוזבים את העולם החרדי ישנם כאלה שמספרים כי מאז שהם זוכרים את עצמם, חיו כחילונים בחברה החרדית. העזיבה הייתה עבורם הסרת מסכה. אחרים מספרים שמגיל מסוים הרגישו יוצאי דופן, כמהו לעצמאות והעזיבה מבטאת לגביהם את הרצון להיות אוטונומים. ישנם כאלה שאצלם אובדן האמונה כרוך בכאב. לגבי השאר נושא האמונה לא קיים. הבריחה מן החברה החרדית נובעת ממצוקות ותחושות של חוסר נחת. היבטים מסוימים הכרוכים באורח החיים בה, מובילים לבריחה אל משהו אחר, שאפשר להגדירו – תרבות אלטרנטיבית. המבנה הטוטלי של החברה החרדית יוצר מצב שבו העזיבה היא מוחלטת ואין דרך חזרה. הגטו החרדי והחומה הוקמו כדי ליצור חיץ מהעולם החילוני. ההיחשפות לעולם החילוני נתפסת כסכנה רוחנית. ההתקבצות בגטו מקטינה את החיכוך והמתח עם החברות שבחוץ. המפגש התודעתי עם החברה החילונית, חושף את הסכנה בשינויים המתחוללים בתודעה.

 החברה החרדית מתנגדת לכל סטייה מהנורמות. ברגע שמתגלית סטייה היא מטופלת באופן מיידי. הטיפול מתייג את מבצע הסטייה כסוטה ומשפיע על הדימוי העצמי שלו. קיימת הפנמה של התיוג. מעין נבואה המגשימה את עצמה. בסיפורי חייהם של  היוצאים מהחברה החרדית יש מוטיבים חוזרים ונשנים: ילדות רגילה, חרדיות אדוקה והצהרה כי מעולם לא הייתה חשיפה לעולם החילוני, שהרי אם הייתה חשיפה היא לא הייתה רלבנטית, כיוון שלא התייחסו אליה. ישנם סיפורים שבהם אין זיכרון של אמונה אם מהיום שנולדו, או מהיום שממנו מתחיל הסיפור. הסיפור הוא תמיד דרמטי. על רקע זהה מצטיירת ההמרה חדה, קיצונית ובלתי צפויה. מוקד האחריות מועבר אל הפרט ואין משקל רב לגורמים חיצוניים.

מה שמקנה הרגשה כי ביציאתם משהו בתוכם פנימה השתנה באופן מהותי. וזה קשור בהתהוותה של חוויה אוטונומית. זה הגרעין המרכזי לשמו עזבו את החברה החרדית. קיימת נטייה לבטל את הממד ההתפתחותי ולהציג את היציאה כמהפך.

מוטיב הבריחה הוא מרכזי בסיפור העזיבה. הצגת העניין נושאת אופי דרמטי עד כדי בריחה מאיום במוות. מי שמחליט לעזוב מגיע למסקנה שהעולם החילוני הוא לא נורא. הוא לא אוכל ולא שותה אנשים, למרות שיש בו נורמות אחרות. החברה החילונית איננה  מאוחדת ואיננה מגובשת. אין בה עזרה הדדית וגמח"ים. העזיבה גובה מחיר כבד של אובדן הקולקטביזם החרדי בכלל והמשפחה בפרט. העזיבה האידיאולוגית כופה נטישה משפחתית חברתית ותרבותית בלתי רצונית.

לגבי העוזבים אין התחברות עם העולם החרדי בגלל חוסר אמונה ולא עם העולם החילוני מחוסר משפחה, שהיה לה מקום מרכזי. כך הם נידונו להיות חצויים בין שני העולמות. המחשבה לפיה קיים  חיבור בין הוויה לתודעה לא השתנתה.

מי שעוזב את החברה החרדית משווה את הניתוק למוות ממחלה. קיימת תודעה שכלית, שהרגש לא מסוגל לעכל. בעולם החרדי קיים גיבוש למטרה מסוימת, זו איננה בעולם החילוני. במקרה הטוב מצפים ממך "להיות בסדר". קשיי העזיבה הם נוראים. "שם" לרוחנית הייתה חשיבות רבה. בעולם החרדי קיימת התמיכה הדתית והמשפחתית ועם האמונה - הכול מסתדר. לכן צריך לזכור שיש אנשים שמבחינתם עדיף שיישארו דתיים. רק לגבי אלה שהפסיקו להאמין נוצר מצב של אין ברירה.  אלה שלא מאמינים רוצים לעזוב את העולם החרדי ולהחליפו במשהו אחר. בתהליך היציאה של הפרט אל עצמו והתחברותו עם האני הפנימי שבקרבו. מושא היציאה הוא הפרט על רובדי אישיותו, שלא יכולים לבוא לידי ביטוי בעולם החרדי.

הרובד האישי אליו הם אמורים להתחבר אינו עומד בהלימה עם הקוד התרבותי של החברה החרדית, בתפיסת הזהות והעצמאות האישית, בתחום המיני, ברצון להתחבר אל הגוף המיני ואל מגוון הנאות הגוף. כל זה אינו הולם את הקוד התרבותי החרדי, הממקם את הגוף וההתמכרות להנאותיו בשולי ההוויה האנושית ובמעמד נמוך בהשוואה לרובד ה"רוחני" של האדם. עזיבה מצטיירת, בין היתר, כגילום המובחנות ומתן חיים לזהות הייחודית. מוקד מושא נוסף של העזיבה הוא העצמאות והמחשבה האוטונומית. האני הפנימי מוצג כייחודי בעצמאותו. האישיות מאופיינת במרדנות נועזת ואסרטיבית. המשותף לכל העוזבים – חוסר יכולת לבוא לידי ביטוי בחברה החרדית. אפיונים אלה מתעמתים עם הקוד התרבותי הקורא לצמצום עצמי, להצנעת הפרט, לשמרנות בהתייחסות לקהילה. ההתחברות היא של הפרט עם עצמו, תוך השלת המשמעות הקולקטיבית, שנכפתה על ידי החברה החרדית. החברה החילונית מצטיירת בהקשר זה כמקום המאפשר לפרט להגשים את האני שבו על מכלול היבטיו. אלה הבוחרים בדרך חיים אחרת מאופיינים במגוון רחב. כל אחד מהם הוא עולם שלם ייחודי ומובחן מהאחר. אין בכוחה של החליפה השחורה לכסות על הייחודיות. יתכן כי דווקא בחברה הקולקטביסטית מפתח הפרט מנגנונים כדי לשמור על זהותו הפנימית. ייתכן כי הייחודיות היא שהובילה אותם לעזיבה. זו צמחה מתוך הזעקה לייחודיות. לגבי אלה ש"נולדו חילונים" העזיבה היא הסרת המסכה. הגבולות בין שני העולמות מצטמצמים, על פי תפיסתם, להיבטים חיצונים בלבד. שינוי החזות והחלפת "המדים". עם הסרת הלבוש הוסר הגבול והתחוללה - יציאה אל החופש. ביציאה מן העולם החרדי קיימת המשכיות, היא מופיעה ככרונולוגיה של יציאה ידועה מראש. הם נולדו עם סלידה מהחברה החרדית. קיום אורח חיים חילוני בחברה החילונית הוא לגביהם התנהגות טבעית. אצל השאר מרגישים קיום של זיקה הדוקה למרכיב האמונה. האמונה הממוקמת בתודעה ויוצרת גבולות חדים בין החברה החרדית לחילונית. העזיבה היא תוצאה של ההיפרדות מן האמונה.  המטרה היא לחולל מהפך באישיות. העצמי החילוני שלהם שונה מהחרדי, אותו הם המירו.

 החיפוש אחרי תרבות אלטרנטיבית

הטרנספורמציה אינה קלה. הביטוי לכך הוא בחיפוש אלטרנטיבה המקבילה במבנה שלה לאמונה שאבדה. "בתרבות הדיסקוטקים" אין תשובה הולמת. החיפוש אחרי אידיאולוגיה מציג את הבעייתיות המעוגנת בבריחה אל החופש. ההמרה מתקיימת בשינוי תכנים, אבל מבנה החשיבה לא משתנה ומכאן האכזבה מפתיחות היתר של העולם החילוני. "יש לי הרבה נגד החברה החילונית, שבה לילד בכיתה א' לא מסבירים שהוא חילוני. חילוניות גם היא אמונה." הכמיהה לעצמאות המחשבה מתנגשת עם הצורך הקיומי שהוטבע באלה, שחיו בחברה מגוננת. באמונה בדת יש הרבה קסם והדבר המרכזי הוא התלות. צריך להיות מודע לכך שלא במהרה, אם בכלל ימצאו אמונה חלופית.

הכמיהה לעולם ההשכלה

החברה האורתודוכסית מקדשת את הלימוד והידע. הם מהווים משאב מרכזי בבניית המעמד האישי בחברה ומשמשים בסיס ליצירת מנהיגות ולגטימיות לשליטה. הדגש מושם על לימוד הגמרא. ההשכלה הכללית נדחית באופן מוחלט. להוציא מקרים שבהם נחוצה ההשכלה לצורכי פרנסה. הכול מסכימים כי בישיבה יילמדו לימודי קודש בלבד. ההיחשפות להשכלה הרחבה מוצגת ככפירה ומנוגדת לערכים עליהם מושתת החברה החרדית. העזיבה הגדולה שהחלה בתקופת ההשכלה, נקראה ע"י החרדים סחף. היא מתבטאת בשירו של ביאליק "לבדי": כולם נשא הרוח, כולם סחף האור.

הכמיהה לעצמאות

 ה"יוצאים לשאלה" מצטיינים ביושר אינטלקטואלי ואומץ לב. בעזיבה קיימת היחלצות מחיים של צביעות. תודעת הדיכוי, הכפייה, חוסר אפשרות לחקור, לשאול שאלות ולבטא את האישיות מהווים גורם מרכזי לעזיבה.

אצל הבחורות מתווספת לכך התודעה הפמניסטית. הן מתקוממות נגד הגבלתה של האישה בחברה החרדית מחד וחובת הפרנסה מאידך. ככל שגדל הדיכוי הולכת ותופחת המרדנות. הנושא רלוונטי בעיקר לגבי נשים שהמשפחה מהווה לגביהן גורם משמעותי בפיקוח החברתי על קיום אורח החיים החרדי. קיימת כמיהה לצאת מהמסגרת הכובלת במונחים של יציאה מחסות ההורים. ההתנגדות למשפחה, היא התרסה נגד החברה. להחלטה לעזוב יש פן משפחתי לא מודע.

בעיית האדישות

קיימים רבדים יצריים רגשיים משפחתיים וקוגניטיביים. האחרונים אינם בהכרח דומיננטיים. האדישות היא זרז חמור במיוחד. המשפחה אדישה ומזניחה או כופה ומפליגה בהגנתיות. קיים כאב של יתמות. עוזבים במטרה להיחלץ  מהאדישות ומההזנחה. המרד והאסרטיביות נתפסים כצורך קיומי. זהו האמצעי להמחשת הקיום העצמי.

בעיית המיניות

בהלכה הדתית קיימת מסכת של דינים והלכות. ההלכה הבולטת היא הבעלות של הבעל על גופה של אשתו. ידועים מצבים בהם הבעל מכה את אשתו בברכיה ובמהלך האקט המיני הוא מצווה עליה "בקול חזק", "בתקיפות יתרה". הקדושה והטומאה מלווים את האקט כולו. התפישה הדתית מנסה להחזיר לגוף את הגבולות שנפרצו. במקרים רבים הצורך בצמצום החשיפה מתקיים על ידי הסתרה ושמירה על חושך. הזוג מסתתר מפני הקדושה, מפני הסביבה ומפני עצמו. האינטימיות מוגבלת למגע בלבד. מסכת ההלכות והנורמות מעגנת את האקט המיני בהתנהגות המונעת ספונטניות. המטרה היא לנתב את יחסי המין למסגרת של קדושה ולתחום את הגבולות הנורמטיביים. המיניות שאמורה להיות טאבו מתפרצת ויוצאת אל מחוץ לגבולות הנורמטיביים המוגדרים אל מחוץ למסגרת הנישואים. נוסף לכך אצל גברים בישיבות  קיימת שכיחות גבוהה של יחסים הומוסקסואליים מתוך בחירה. אך במקרים של כפייה היחסים האלה גורמים לטראומה. אלה שעזבו את העולם החרדי נתקלים בקשיים מרובים ביצירת זוגיות. הם לא מכירים את הקודים של צעירים חילונים. המציאות טופחת על פניהם. לעתים הם נתקלים בדעות קדומות. כך מחמירה הבדידות, שאין להם מפלט ממנה. רבים סובלים מדיכאונות. קיימת לעתים קרובות התפרצות של מיניות תוססת והתוצאה - מחסור חמור באהבה. קשה להם לקיים יחסי חברות לטווח ארוך: עם אותו המין ועם המין האחר, שהרי הקשר עם חברי הילדות והמשפחה נעלם באחת.